ריקוד היין והיאנג-

בשלהי המאה ה-4 לפנה"ס התחילו הסינים לנתח תופעות טבע במונחים של שני יסודות ניגדויים: יין ויאנג.

האם זה מיסטיקה? או מדע? אחדות VS מאבק- בכל יין יש יאנג, ובכל יאנג יש יין.

מחזור השושלות- כל אימפריה נופלת בסוף. מנג דזה: "פעם- עידן של שלטון תקין, ופעם של תוהו ובוהו"

מגיע ממקום מאוד אנושי ובסיסי כדי לנסות להבין את העולם שסביבם. צפו במחזוריות בטבע- פרח צומח ונובל, תניוק נולד ומת, אדם בריא וחולה.

זוהי הדרך להתייחס לניגודיות הזו והדרך לדבר על שינויים בחיים.

ספר התמורות- ספר מרכזי בתרבות הסינית

נכתב בראשית שושלת הג'ו- נועד לנבא את העתיד, בהטלת מטבע מיוחד של צד יין ויאנג

תמורה היא מילה נוספת לשינוי. 60 שישיות (הקסגרמות)- קו שלם- יאנג, קו שבור- יין.

החילופים בין השישיות והתמורות. נכנס בזה חמשת האלמנטים\תנועות.

סון סה מיאו- "מלך הרפואה" אמר שאם אדם רוצה להיות רופא טוב עליו ראשית ללמוד את הקלאסיקות הרפואיות (הקיסר הצהוב). אחר כך להבין את ה-היי ג'ינג (טקסט ספר התמורות), ואז ללמוד את ההיסטורה והפילוסופיה (קונפוציוס, ג'ואנג דזה, לאו דזה).

אחרת במקום להיות רופא זה יהיה כמו שומר בפטרול לילה שהולך בלי עיניים. זה רק עיניין של זמן עד שהוא יפול.

בהתפצלות מריבוא הדברים ובהתפצלות לגבר ואישה- בעל ואישה, נובעות הסימניות לשינוי- השילוב בין יין ויאנג. ברפואה הסינית, כשנטפל במפטול עם סימפטומים בצורה מסויימת אני לא אטפל בפציינט אחר עם אותם סיפטומים באותה צורה. כי כל אחד הוא שונה ולכן הטיפול גם יהיה שונה.

ספר פורמולות לחולים מלפני 200 שנה לא בטוח יתאים לחולים ולבני אדם שחיים היום. ולכן יש צורך לשנות ולהתאים את הפורמלה למקרה. רפואה של שינוי, תיאוריה של שינוי- לשינוי הרפואה.

"הקיסרים והמלכים לא הלכו זה בעקבותיו של זה" אין צורך לחקות את העבר- שינוי.

שאנג יאנג אמר: "ספרים זו הצואה של חכמים"- כל חכם משאיר כמה דפים וזה בכלל לא משקף את החוכמה האמיתית שלו.

אם מישהו בוכה (גם אם אישתו מתה) אז אין טעם לבכות- אין טעם לנסות להחזיק ולאחוז את השינוי.

קארל יונג (תלמידו של פרויד) דיבר על סיבתיות VS סינכרוניסטיות – איך כולם פיתחו כלי מלחמה באותו זמן (חץ וקשת), איך דברים קורים יחד ובבת אחת דרך התת מודע של האנשים שמשפיע על העולם. זהו משהו שאי אפשר להסביר- ההפך מסיבתיות שא' גורם לב'. מעין רעיון הסוד.

הוא דיברעל מודע ותת מודע- כשמציפים דברים מהתת מודע למודע נוכל להגיע לבריאות נפשית. אם אדם מצוברח או חולה- אלו דברים שנובעים מהתת מודע וצריך להעלות אותם. ושיש את הסוד הזה דרך ספר התמורות.

וילהם ריכרד אמר שלספר התמורות יש את היכולת לדבר עם האדם עצמו.

"הספר אינו ברור ואינו מובן, אבל מי שינסה אותו ירוויח"- קארל יונג.

הספר הוא כמו תופעת טבע- ממתין שיגלו אותו, על פי הטלת מטבע, השוואה לקווים שלמים או חצויים ופירושם על פי הספר ולפי האינטואיציה המאפשרת להוציא נדבך עמוק יותר מעצמך.

קלאסיקת הטאי צ'י צ'ואן-

בכל פעם שאנו רואים אדם מתאמן כבר שנים אך בעת עבודה עם פרטנר הוא אינו מתאים את עצמו לשינויים ונשלט על ידי הפרטנר בקלות- נדע שהוא טרם הבין את המחלה של חוסר איזון. מי שרוצה להימנע ממחלה זו חייב לדעת מהם יין ויאנג.

טאי צ'י- אדם שמחלק את המשקל שלו שווה בין צד ימין לצד שמאל- הוא לא מאוזן!

צריך שיהיה חזק וחלש- אדם צריך להבין את התפקודים של הגוף שלו- הכל יהיה חזק הוא יהיה כמו טנק משוריין בזירה ולא יבין את החוכמה שלו.

אומנויות לחימה- "לרכב על הדרקון האמיתי"

מהיכן הגיעו? חשיבות הגוף ללימוד מדיטציה. בודהידרמה, נזיר הודי שהגיע לסין, ישב במדיטציה 9 שנים ונרדם. הוא כעס על עצמו שהוא נרדם והוא חתך לעצמו את העפעפיים וזרק אותם על הרצפה (האגדה אומרת שמשם צמח עץ התה- כדי להישאר ערים במדיטציה). בא אדם מאחוריו בשם חוויקה ורוצה להיות תלמידו של בודידרמהא (דמו), שלא הסכים לקבל אותו. חוויקה עמד בשלג כמה חודשים ואז מחליט לעשות פעולת מעשה דבקות- מוציא לעצמו את היד ומגיש אותה לבודהידרמה ואומר לו: " קח אותי כתלמיד". והוא מסכים. הבודידרמה הלך בסין וראה במנזרים נזירים חלושים, שפופים, שנרדמים ואז כשהוא מגיע למנזר שאולין הוא נכנס ונוזף בנזירים בכך שלא יגיעו לשום דבר כשהמצב הגופני שלהם מדורדר. כך הם מוגבלים, צריך שתהיה נפש בריאה בגוף בריא. ואז הוא רצה ללמד אותם אומנויות לחימה- קונג פו כדי שהגוף שלהם יתחזק. (הודי, במנזר בודהיסטי מלמד סינים קונג פו).

רופא בריא מול רופא לא בריא- פול צ'אק. "הדבר האחרון שנרצה אלו עצות מרופא שמן שמחזיק סיגריה".

ישנן שיטות רבות לאומנויות לחימה (דומה בכך לרפואה סינית).

ניתן לחלק ל3 אומנויות לחימה מרכזיות. חבטות- אגרופים. בריחים ונעילות- חניקות. כלי נשק- חרבות.

לעיתים שיטה אחת תפתח את שלושתן אך לרוב תהיה התמקדות בנושא אחד.

הלחימה התחילה כדי להכיר את הגוף של האדם בעצמו- כדבר רוחני. קונג פו- להיות מאסטר בענף מסויים.

אומנות לחימה בידיים פתוחות- כדי להגיע לגדה האחרת, כדי להגיע לתובנה. התפתחו לאורך מאות שנים, ובמיוחד לקראת המאה ה16. עד שהגיעו כלי נשק חמים מהמערב (הידע מסין והתוצר מהמערב). הסינים הבינו שהחרב לא מועילה מול תותח. ואמונות לחימה הפכה לכלי של הבנה פילוספית של דברים בסיסיים (ג'ינג, שן, צ'י), כשנזירי שאולין נלחמו במקלות, כלי שאין בו להב חד אלא כדי להגן על עצמם וכדי לעזור להם ללכת.

השימוש בנקודות דיקור- אפשר לרפא בהם ואפשר להרוג ולשתק בהם.

הסיפור על הקצב שחרבו לא כהתה למשך 19 שנה כי הוא ראה את השור על פי חלקיו השונים.

ומכך בלחימה לא ראו יריב- רגליים, עיניים ידיים, הם ראו מסלולי מרידיאנים, נקודות,איברים ולכן הם היו קטלניים.

בני אלמוות שמדומים להר- נלחמים כמו בני אלמוות שיכורים.

וואנג לון- גר בשאנדינג, צפון מזרח סין, מרפא נודד, מורה לאומנויות לחימה ומנהיג כת. מלמד לחשים ומנטרות כדי להרפא. "לוטוס לבן"- בודהא מייריהא, משיח סיני. הבודהא העתידי, שיגיע אחרי מלחמה גדולה שאליה יצאו אזרחים וילדמו את טכניקת פעמון הזהב- ניזירי שאולין שוכבים על מסמרים, עם החרב על הצוואר. באמצעות תרגילי צ'י קונג הגוף שלו חסין לחלוטין, לא חדיר לכלי נשק חיצוניים (טכניקה שלא עבדה) כי המרד לא הצליח והם חוו כשלון גדול.

מרד הבוקסרים- פלישת המערב לסין, סחר בחרסינה, כסף, "מלחמת אופיום" והפצת הנצרות בסין. עליית הנצרות והתגובה הסינית- כשהסינים התחילו להתנצר הם פשעו לסינים שלא נוצרים ולא יכלו לעשות להם כלום. ולכן הם התמרדו- מרד הבוקסרים- תספורת שבטי המנצ'ו- השבט הברברי שבכבש בסין יצא להלחם ולמרוד בנוצרים אחרי שתירגלו המון את פעמון הזהב, יצאו לקרב עם בטחון גדול לגבי החסינות שלהם ונכשלו בגדול. הם הורדו בשורות שורות מול כלי הנשק מהמערב. – הם לא עשו התאמות לאותם כלי נשק.

לכל שיטת אומנות לחימה יש שם. השם מייצג את המשפחה של מי שהמציא את השיטה או רעיון פילוסופי כלשהו.

מה מגדיר שושלת? לכל שושלת יש היסטוריה (סיפור מיתולוגי כלשהו)

ישנו אב מייסד, יש אופי לשושלת של סדרת התרגילים. תיאוריות, טקסטים וכ'...

טאי צ'י- העגור והנחש שנלחמים זה בזה, נעים זה סביב זה, אף אחד לא הפסיד ואף אחד לא ניצח

עשר העקרונות החשובים של הטאי צ'י.

ג'ואנג דזה- הפרקים הפנימיים

חיי בסביבות השמאניזים (תקופת המדינות הלוחמות), הוציא ספר על חיות מעורבות, דגים מעופפים ומדברים.

7 הפרקים הראשונים הוא כתב בעצמו, והשאר נכתב בידי תלמידיו. חלקיו דומים לו וחלקם לכותבים.

עולם האדם- פרק 4 (להיות בין העולם ובין האנשים). לפני שהדאואיסטים אומרים לזרום עם הטבע איך מנסים להסביר איך להשתלב בעולם. מה קורה שאדם מוצא את עצמו כשהוא מוקף בהרבה אנשים- לפעמים הכל פסטורלי והרמוני ולפעמים להיות סביב אנשים שרוצים מלחמה וכנראה שיש שם תערובת של אנשים. "איך אדם יכול להסתדר עם כל הבעיות שסביבו?" כמו לגור בעזה.

"כיצד ניתן לחיות חיים טובים יותר בעולם של בלבול ותוהו?".

בשביל לחיות טוב בעולם צריך להבין מה זה העולם הזה- חיות, בני אדם, מזג אויר.

עולם- כל מה שבתוך 6 הכיוונים- כל מה שמצפון לדרום מלמעלה ולמטה, כל מה שאפשר לראות, לחוש, לשמוע אותו. אפשר לחבר תיאוריות והחכםם מכיר בקיומו- בעולם על פי ג'ואנג דזה.

מבחינת החברה יש 2 צווים גדולים בעולם. אחד גורל ואחד חובה.

להיולד למשפחה זה גורל- אלו ההורים ואי אפשר לבחור בזה. להיות שר, משרת, שליט- זה חובה. אין לאן ללכת- הכל סגור. "איך אתה בורח מבלי לברוח?" איך אפשר להשתחרר, איך אפשר לוותר. "שליט ונתין", "אב ובן" שניהם חשובים. לאדם בעולם יש סכנה קיומית שצריך להתמודד איתה.

החובה להורה ולשליט הם כמו אזיקים. האם ניתן להתשחרר מהם או שהם איתך לנצח? עדיף לברוח למדינה אחרת? להיות זר שם? מה ג'ואנג דזה מציע?

נזירות? לא! במובן זה דומה ג'ואנג דזה לקונפוציוס- אי אפשר שאדם ידור בין עופות וחיות. "אם איני מתחבר לבני אדם, למי אתחבר?"

ההבדל בין ג'ואנג דזה לקונפוציוס ביחסם לעולם- בהסתכלות על החברה, דבר שצריך לתקן. והם נזרקים מכל המקומות. אבל ג'ואנג דזה מסרב לשרת שליטים.

איך משתלבים בעולם- צריך להבין גם את הצ'י של העולם (צ'י טוב או צ'י רע) ובתקופתו היה הרבה צ'י רע. "מתים ממלאים את הארץ כמו כמו ירוקת בביצות"- מסוכן להתנהל בו.

אין מה לעשות עם העבר אבל אם נעשה תיקון לעולם אולי יש תקווה לעתיד- הווה זה בית. סוהר בין עבר לעתיד, מקום שקשה לחיות בו. ואיך נחיה בו יותר טוב? כיתד תגיעה ישועה לעולם? "איך יחזור הדאו לעולם?" הייתה תפיסה שתבוא דמות ותגאול אותם. ויש לו 3 רעיונות להציל את העולם:

1. עולם קודר? להציל את העולם? תמנע מללכת למקומות מסוכנים

2. לדאוג לעצמך ולמשפחה שלך- עבודה מסודרת

3. לפרוש "מהמשחק"

אולי אפשר לשלב בין שלושתם

ין חוי (תלמידו של קונפוציוס) רצה להציל את העולם וקונפוציוס שואל אותו אם הוא השתגע. ענה לו ין חוי שקונפוציוס אמר להתרחק ממדינות מתוקנות וללכת למדינות שאין בהם סדר ולסדר אותם. "על דלתות רופאים צובאים חולים". אז מה לעשות?

ג'ואנג דזה מגיע ממקום יותר מפוקח. שואל האם בכלל אפשר להציל את העולם כאדם.

כיצד אפשר להביא לשינוי במדינה לא דמוקרטית, שקשה לעשות להשמיע את קולך ולצאת נגד השליט, אבל מתפקיד האינטלקט הוא לצאת נגד השליט. הוא אומר שמישהו צריך להציג את הצד האחר.

יון חוי מוצג כצעיר אופטימי ותמים שהוא יכול לשנות את העולם, וקונפוציוס אומר שזה הבל הבלים, מי שילך לשם יהרג סתם ועונה לו בכך: "אם לא מתקיימת בתוכך יציבות, לא תוכל לשנות עריצים", הוא בעצם אומר ליון חוי שהפנימיות שלו עדיין מעורערת, הוא עדיין לא איש המעלה. שיטפל בעצמו קודם ואז שילך לטפל באחרים. אז את מי צריך להציל קודם? את בעולם או את עצמך? תטפח קודם את עצמך ואת המידות שלך ואז תצא להתייצב מול עריצים. תהיה אתה קודם בן אדם, ואז תטיף לאחרים להיות בני אדם. לג'ואנג דזה יש בעיה עם חלוקת העולם לטוב ורע, כי מנקודת המבט של אדם מסויים החלוקה לא בהכרח תהיה מתאימה לאדם אחר וזה אומר לפסול מראש אנשים שנחשבים כרעים. הוא אומר ליון חוי שבכל דרך שהוא ינסה לעשות זאת הוא יכשל. בין אם הוא יעמוד זקוף או יתחנף.

קונפוציוס מדבר על אהבה. ערך מרכזי. מספר על האדם שכל כך אהב את הסוס שלו, עד שהסוס שלו נתן לו מכה והוא שבר את ראשו.

איפה שיש אהבה, יש גם שנאה. מה שאני אוהב, אני רוצה לקרב ומה שאני שונא אני רוצה להרחיק. לכן אהבה היא בעייתית- מביאה לרגשות מעורבים.

קונפוציוס מלמד את עקרון "צום הלב"- לא צום של אוכל, לאחד את הכוונות, הקשב בלב ולא באוזן, הקשב בצ'י ולא ולא בלב. לצ'י אין העדפות. צריך להגיע לריקנות שממתינה לדברים (השורש למדיטציה- להתבונן פנימה ולא החוצה), לרוקן את עצמנו ממחשבות שיהיה מקום לאדם אחד, לעבור מMIND ללא MIND. לא להגיע ל"דהירה" בישיבה. אתה יכול לשבת אבל המוח רץ. אם תסלק את הידיעה מהלב- כל הטבע ירצה לגור בך- בטח בני אדם.

הצורך לסוג פנימה לתוך עולם פנימי המייצב את האדם. עולם כזה מעורער, מלא בצער, בכאב, במוות ולכן תן ללב לצום ותנקה את עצמך.

אחד הדברים החשובים לאדם הוא לשמור על הצ'י שלו (האחד). אם אתה רק תתן ולא תקבל (תהליך של שמירה עצמית על האחד)- זה מרוקן.

הסיפור של שו המעוות והעץ- האם לחיות מכוערים או למות יפה. עץ עם ענפים חזקים אבל אין לו פירות מול עץ שענפיו כבר כבדים מרוב התפוזים שהצמיח. לצאת למלחמה כחייל חזק או להחשב כפגום ולהיות מוגן.

לסיכום ג'ואנג דזה: "כל בני האדם מבינים את התועלת שבמועיל, ואיש אינו מבין את התועלת שבחסר התועלת". לכן הוא מציע מדיטציות וחשוב על מהו העולם הזה.

יאנג שנג- הזנת החיים

יאנג שנג זהו משהו שמשיגים דרך היום יום, הדבר החשוב לשאוף אליו הוא במקום לטפל מחלות ליצור מודעות בינינו לבין הטבע שלנו כדי למנוע מהמחלה כלל להגיע. בסין אדם חולה היה לא משלם לרופא, מי שבריא היה משלם כי זה מראה שהרופא עושה את עבודתו.

"יש לשמור על איזון" להגיע למודעות בין רוח, טבע והרמוניה.

מה זה בריאות? 80% מגיעים לרופא בסופי של דבר בגלל מתחים נפשיים, 70% ממי שחלה בסרטן חווה משבר נפשי 2-3 שנים לפני שהמחלה התפרצה וזה תלוי בעוצמת המשבר ובהתמודדות איתו. איך האדם מכיל משבר? עם סדר והגיון? כולם עוברים משברים, השאלה מי מתרסק או מי נוסק.

לסינים יש מושג שנקרא "גוף-נפש" והמטרה לטפח את שניהם, איך יכולים להיות הבדלים בין ה-2 (לסינים תפיסה קצת שונה מהתפיסה ההוליסטית)

הגדרה קלאסית סינית לבריאות- לפי הקיסר הצהוב: " אדם החיי חיים בריאים משתמש בהרמוניה כבדבר היקר ביותר, משתמש באיזון כדבר על פיו הוא קובע את הזמנים".

"שונג צ'י"- כעס (כעס מתפרץ) מול ה"ג'ינג צ'י- מראה צלולה. לסינים לא היו מראות, הם יכלו לראות את עצמם בים. אך לא ניתן לאדם לראות את עצמו בים אלא אם המים צלולים ורגועים לגמרי (כשהוא בשלווה נפשית) והוא יוכל להתחבר לעולם דרכו ומים לא צלולים (רגשות מעורבים) יעוותו את המציאות.

האיזון נועד להביא אותנו לחיות חיים טובים

 להיות עמידים יותר לדברים המגיעים מבחוץ.

ג'ואנג דזה אומר שכל הרגשות (כעס, שמחה...) באים כמו פטריות אחרי הגשם ואנחנו צריכים לדעת מה לעשות איתם. הוא מדבר על טווינה וצ'י קונג- לשאוף ולנשוף, למלא ולרוקן את הריאות- להוציא את הישן ולהכניס את החדש כדי לחיות חיים ארוכים, אך לפני היאנג שנג (הזנת החיים), מהם החיים?

"לחיינו יש גבול ולידיעה אין גבול (למילים הראשונות בכל דבר יש משמעות עמוקה- כשתינוק אומר "אמא, אבא"). מי שמנסה לדעת את הבלתי מוגבל על פי המוגבל הוא בסכנה שיעצר. ואם הוא נעצר ורואה בזאת ידיעה, הרי שזו סכנה ותו לא. בעשייתך את הטוב היזהר מלעשות לך שם (מוניטין), בעשייתך את הרע היזהר לבל תענש.- לך אחרי האמצע והפוך אותו לכלל"

האמצע זהו מרדיאן ה-GV, אם תשמור על מסלול זה תוכל להגן על גופך, תוכל לעשות חייך שלמים, תוכל לכלכל את הוריך, תוכל למצות את שנותך.

• העיקר לשמור על עצמנו חיים ושלמים, להפריד את עצמנו מידע.

בו יאנג שאל איך אפשר לתפוס את האוקיינוס העצום הזה, ב-2 ידיים? או לחדור אליו ולהתמזג אליו- כך תחווה אוקיינוס וכך תחווה עולם.

ידיעה אמיתית יש רק כאשר יש "איש אמיתי"- האנשים שלא הלכו נגד מעטים, לא עשו מעשי גבורה, לא התרברבו כשצדקו, ולא התחרטו כשטעו, טיפסו לגבהים ולא רעדו, נכנסו למים ולא טבעו, נכנסו לאש ולא נשרפו. אותם אנשים תמימים, שלא מתכננים את מעשיהם. מה שמגיע מבחוץ לא משנה ומשפיע על מה שקורה בפנים.

אם כך כיצד לאזן בין ידע לחיים? ידע מתנגש עם החיים. והפשרה היא שידע הוא בשרות החיים, ידע הוא שולי לחיים. כל מה שאנו יודעים (כמו מוסר) זה לא משהו שהוא מחוץ אלינו, אלא הוא בנו ומשרת את מי שמשתמש בו וכפוף לבני אדם. תלך מתחת לרדאר של הטוב ולרדאר של הרע- הוקרה מגביהה (בהיותך עושה מעשה טוב היזהר ממוניטין) והקלון משפיל (עשה מעשה רע היזהר לא להענש).

הדאגה הגדולה היא שיש לנו גוף (הבשר הפיזי, בלא גוף אלו דאגות היו לנו?)

כשנוטשים את דרך בגדול- יש מוסר וצדק (כשמתרחקים יש את זה), כאשר אין הרמוניה במשפחה- יש כיבוד אב ואם (יספרו לך שאם תעשה כך יאריכו ימי חייך), השמיים והארץ אינם מוסריים- הם נוהגים בריבוא הדברים כבכלבי קש (כלבים לפולחן), החכם אינו מוסרי- הוא נוהג בעם כבכבלי קש.

ג'ואנג דזה אומר ללכת אחרי האמצע ולהפוך אותו לכלל (קו ה-GV).

למה ג'ואנג דזה כל כך מתעניין בסכין של הקצב דינג? הסכין מדומה לגוף ולנפש ומשליכה על החיים. הסכין לא מתקלקלת. באמצעות שימוש נכון בחיים ניתן להאריך אותם. הסכין נשארת חדה. לא יחלה באלצהיימר והארכת החיים תהיה מכוונת. הקצב הופך לאמן בסכין.

הקצב- כל אחד מאיתנו, הסכין- חיים. השור- החברה האנושית/ המכשול (הורים\ חברים\ צו 8)

האומנות של החיים היא ללמוד לנווט נכון בחברה הזו והסכין יכולה להישבר אם הוא לא ידע לכוון את חייו- גופו ונפשו ישברו.

המטרה לגשר על הפער שבין אני לאחר, לומר שהקצב, השור והסכין- אחד הם.

תקשיבו למטופל ותראו מה קורה מתחת, מה קורה בנוכות שלו, ולפי זה להתאים פורמולה ולא לפי הספר- זה יותר עמוק.

עולם האדם VS עיקרי הזנת החיים- בהזנת החיים הוא דואג שהמרידיאן המרכזי (GV) יהיה פתוח והצ'י יעבור בו בחופשיות- כך היכולת לספוג את הסיטואציות שיש בעולם בהבנה ובפרופורציה.

ג'ואנג דזה מדבר על נפש בריאה "בגוף חולה"- שר הצבא שנולד עם רגל אחת. "אם זה מידי השמיים הוא לא מתווכח".

ההכרה בחוסר השליטה שלנו עם חיים ומוות אינה אומרת שאיננו יכולים להזין את החיים. הוא אומר לנו להפסיק לנסות לתקן דברים כל הזמן. יש דברים שהם גורל ואנחנו צריכים לדעת לקבל את זה. 

הוא אומר שעדיף שהגוף יהיה פגום ולא נפש פגומה.

שהנפש תהיה שלמה- לב שלם ו-MIND רגוע. שים ציפור בכלוב זהב- תדמה אותה למלך- זה לא יטיב עם האלוקות שבה.

מדובר על בחורה יפה שכעסה וכולם הסתכלו עליה. השכנה המכוערת ניסתה לחקות אותה אותה וכעסה גם היא וכולם הסתגרו בבית. המכוערת חשבה שהאנשים אהבו את זעיפת הפנים (שאצל היפה הייתה פעולה טבעית) אבל בעתם הם לא אהבו את החיקוי.

כשאדם מחכה הוא לא יכול להיות יחודי במה שהוא עושה.

קיבלת החיים היא מהשמיים- איך תשכח מה שקיבלת?

אם אדם ימצא את השלווה שלו, הוא יבין שאנשים באים והולכים מהעולם. ולא יושפע מכעס ושמחה. צריך לעשות את טכניקת "קיסר השמיים מתיר את הקשרים". כאשר נשחרר את המחשבות כל הזמן של "צריך צריך צריך" (להתיר\ לשחרר את הקשרים).

הזנת החיים של ג'ואנג דזה- זה להשתחרר- להתיר את הקשרים. אנשים בדיכאון לא רואים את הטוב בעולם ולא מאמינים שבסוף יהיה טוב. יש לדעת להסתכל על דברים בפקחות, לעקוב אחרי קו האמצע. שנדע להתמודד עם כל מה שהעולם מביא אלינו.

חיים ומוות (וחיים)-

אחד הדברים הנוראים בתרבות הוא שדוחקים את הנושא המוות למקום מרוחק ואחורי במוח. אדם מרגיש נעזב כשהוא מת.

ג'ואנג דזה אומר שמיד עם איך שאדם נולד הוא רץ אל המוות, שעון החול מתהפך. זה יכול לקרות בכל שלב, אבל אדם צריך להתכונן ולהבין את המוות.

לפי הבודהיזים- מסופר על סיטה, אמא שהגיע שהתינוק שלה מת והיא לא יכלה לקבל את זה. היא מסתובבת איתו על זרעותיה בין כהנים שונים, מבקשת לעשות כשפים וקסמים כדי להחיותו, שכמובן לא הצליחו. היא מסתובבת במשך יומיים עם התינוק מת עד שהיא מגיעה לבודהא והיא מבקשת ממנו לעשות קסמים גדולים. הוא אומר לה שאין בעיה והוא יחייה אותו, אבל הוא מבקש ממנה לחזור לעיר ולהביא חופן גרגרי חרדל. איך שהיא מתחילה לרוץ בחזרה לעיר הוא אומר לה שחשוב שהיא תביא את זה מבית שלא חוו בו מוות. היא עוברת בכל העיר ולא מצאה משפחה ובית של חווה מוות. היא חוזרת לבודהא, מניחה את התינוק בצד ואומרת לו שהיא הבינה. באותו הרגע סיטה מגיעה להארה. היא הבינה מה זה מוות והבינה את המוות כחלק מהחיים.

כל 7 שנים הגוף מחליף את כל התאים שלו (מחזורי הג'ינג אצל אישה 7, אצל גבר 8)

מסופר על בודהיסטים שיושבים ועושים מדיטציה על המוות. מדמיין מה יקרה לגופה שלהם לאחר המוות (בעיקר טיבטים) כדי לדעת למה לצפות, מה יקבלו. כמו פרח שנובל, גם הגוף חיים לההירס.

פעם נזירים היו יושבים ליד גופה ובוחנים איך היא נרקבת. בדיעבד הבודהא טעה בהדרכה שלו- הוא לקח את תלמידיו לבית קברות המוני בהודו (ערמה של גופות) ומבקש מהנזירים שלו לשהות במקום זה במשך שבוע, ואחרי שבוע כשהוא יחזור שיספרו לו מה המסקנות שלהם. כשהוא חזר הוא ראה שכולם התאבדו.

היה דיבור על המושג ארעיות. ומשם התפתחה הקארמה- שאלו הפירות של המעשים בעולם. מעשים טובים- יבואו דברים טובים. מעשים רעים- תוצאות רעות. לא תמיד קוצרים את הפירות בחיים האלו, מיידית. אלא לרוב בחיים הבאים.

ישנם 6 מישורי קיום- שאליהם אדם יכול להיוולד בהתאם למעשים שלו בחיים, למשך מאות אלפי שנים.

קבלת תגמול והקארמה נעלמת ונצברת מחדש. ברגע שאדם נפטר מכל הקארמה יוצאים ממעגל החיים והמוות.

ב6 מישורי החיים יש הזדמנות לקבל תגמול. במרכז המישורים ישנה האופציה לצבור קארמה. הנחש החזיר והעוף. יש עולמות של בני אדם, רוחות (מעל בני אדם, מתחת לאלים- סוג של מלאכים), רוחות רעבות (עם צוואר דק), חיות וגיהנום (כמו בכל דת, תבשיל בני אדם). כשאדם נולד כחיים זאת הזדמנות לשרוף קארמה רעה. זהו ההסבר למה קורה אחרי המוות.

אז איךבנאדם נולד לאחד ממישורים אלו? ואיך הוא יכול לצאת מהם?

מאסטר שנג יין- הר הדהרמה והתוף. להיכן הולכים אחרי המוות? 6 מישורי היקום. הבודהיזים נתן לסינים דרך אחרת לחשוב על המוות. אפשרות לשנות את המחשבה- לחזור בתשובה. לחיות בכוונה טהורה ותודעה נקייה שתשבור את הקארמה.

הסינים יצרו את "הארץ הטהורה", כשמסופר על אדם שלא הסכים להפוך לבודהא אם לא תהיה לו עיר לספר על הדרמהא.

עבור הרוב המוות הוא מקרה טראומטי. תחושה של נטישת הקרובים (הורים את ילדהם והפוך). כעס, כאב, רגע קשה ומורכב. הבודהיסטים אומרים שאם מבינים שעכשיו זה הזמן למות הם עוצמים עיניים ומבינים- התודעה הצלולה. הרגע החשוב של אדם הוא הרגע לפני המוות.

כאשר סיני מת, לרוב המקום למות בו זה לא בית חולים, אלא הבית. יש אמבולנסים שמחזירים את האנשים לפני המוות כדי שימותו בביתם. אנשי המשפחה מכסים את המת ואסור לגעת בו ב8 השעות הראשונות כי הנשמה עדיין בגוף והיא עדיין מרגישה. אסור לאנשים מסביב לבכות- כדי לא להקשות על הנשמה לעלות. שומרים על שקט וזה עוזר לנשמהלהיוולד לגן עדן. לאחר מכן הגופה נלקחת לבית הקברות ונשרפת עם כסף ובית מנייר וככה תומכים אותו לעולם הבא.

יש משהו מכובד במוות, כי מפנים מקום לאנשים חדשים.

אלן ווטס אמר שצריך לחגוג שאדם מת כמו שחוגגים כל אירוע- לא שואפים ליום הולדת, אבל כשזה מגיע חוגגים. צריך להתכונן ולא לטאטא את זה מתחת לשטיח. הוא טוען שהסבל מהמוות הוא מחלה בתרבות כי מכחישים אותו.

ג'ואנג דזה- פרק 6- המורה הקדמון הגדול

כוונתו לדאו- ליישות האלוקית שלו. ג'ואנג דזה נורא מחובר לחיים והוא אומר על המורה שלו שהוא מקיים את ריבוא הדברים אבל זה לא צדק. הוא מבוגר ומעל הזמן, הוא הכי קדום אבל הוא לא זקן. הוא רוצה להיות בתוך הדאו.

השיא, כשהוא רוצה לדעת מהם מעשי השמיים והאדם. מה שקיבלנו מהשמיים אין להתווכח איתו אבל יש כל מה שנוצר על ידי האדם- כעס, מחלות, מגיעים מעולם האדם. החוכמה היא לדעת להבין מה מגיע מהשמיים ומה מעולם האדם וזו ההפרדה הכי חשובה, אבל חשוב לא להתבלבל במסקנה. כך תגיע להיות ה"איש האמיתי" (שנכנס למים ולא נרטב, שנכנס לאש ולא נשרף, אנשים תמימים בלי דאגות וחלומות טובים).

חלומות הם הסל מחזור של התת מודע. הוא בא לידי ביטוי בלילה. נשימתם של אנשים אלו הייתה עמוקה, נשמה לכפות הרגליים, דרך העקבים- כל הגוף נושם, נוכח. איש ההמון נושם לגרון.

הם לא ידעו שהם שמחים לחיות ולא ידעו שהם שונאים למות. הם מקבלים את החיים כמתנה מהשמיים.

"מדיטציית היושב והשוכח"- לשמוט איברים וגפיים, נפטר מהחושים, מסתלק מהידיעה, מזדה עם הדרך. "כשאין לך העדפות"- קונפוציוס, מכנה זאת איש המידות ומבקש להיות התלמיד של תלמידו.

לשחרר את הכל

חיים ומוות זה עיניין של גורל. קבוע כמו יום ולילה. משהו שבני אדם לא יכולים להתערב בו. אדם צריך ללמוד את הדרך וכל שינוי בגוף ניתן לנצל למשהו אחר- הכתף תהפוך לסלע? נצוד איתה עופות לצלייה.

אם מוות זה חגיגה איזה דבר אחר בחיים יכול להפחיד?

איש מחפש פר- משל זן בעשרה ציורים

מספרים על המסע הרוחני של כל אדם עד שהוא מגיע להארה. אגדה בודהיסטית שנוצרה במנזרי הזן.

התפתח בסין שמשם הגיע הדאואיזם, ההתנסות הישירה של האדם בעולם לפי ניסוי וטעיה ולא לפי רשימת מטופלת או טיפים בחיים, ג'ואנג דזה.

הפר- ה MIND

תמונה 1, האדם מחפש את הפר: השער הראשון למסע והמשבר. השער השני הוא התובנה שיש משהו מעבר לטוב גדול או רע גדול. דיכאון מהתחושה שיש משהו יותר בעולם הזה.

תמונה 2, האדם רואה עקבות: בתחילה הוא נמצא בבלבול ופתאום הוא נתקל בעקבות סביבו.

תמונה 3, האדם רואה את הפר: הוא מוצא את מה שהוא חיפש. הגוף זה מולד, מה שקיבלנו מהשמים. אך את ה- MIND אפשר לשחרר וזהו מסע אחרי ה- MIND (נזיר לא יכול לתת עצות על זוגיות, אבל כן עצות על המינד, כי לכולם יש אותו). בשלב זה האדם אופטימי כי הוא נחשף לזה. חווה בפעם הראשונה.

תמונה4, העבודה הקשה: יש צורך לתפוס את הפר, את ה- MIND, הוא משתולל, סורר, לא קל לרסן אותו. צריך להכניע את ליבו הזועף. להילחם בשדים הפנימיים וזו המלחמה. (אדם שלא מרגיש את שלל הרגשות כנראה שמשהו לא תפוס אצלו וזה מסוכן). בסוף הוא קושר את הפר.

תמונה 5, האדם רואה את הפר- יש שקט, אבל זה שקט מבוקר, האדם עדיין מחזיק מחזיק בפר אבל עדיין לא מרפים מהחבל שקושר אותו.

תמונה 6, החזרה הביתה על גב הפר- החבל נעלם, האיש לא הולך מלפני הפר אלא רכוב עליו. הוא חוזר הביתה ונשמע קול חליל. הדרך רגועה, אין איש ופר בנפרד, הם כבר ביחד.

תמונה 7, הפר נעלם ונשאר האיש- שלב נוסף כשהאדם מגיע לבית על רצה ההר, הפר נעלם מחייו, השוט והחבל נשארים למותרות. כשאדם מגיע לרמה מסויימת שה- MIND שלו בשליטה הוא יכול לשחרר אותו והוא לא יצא נגד האדם. חזרה שקטה ושלווה לבית.

תמונה 8, האיש, הפר, הכל נשכח- חלק מהאומנות. אנסו (עיגול לא מושלם). לא רק שהפר נעלם כמו בתמונה הקודמת עכשיו גם האיש. האדם שכח שהוא אדם. הכל זה התנהלות של העולם הזה. מהו אדם? פתית שלג בתוך תנור- ההבנה של להיות חלק מהאין סוף.

תמונה 9, האדם חוזר אל השורש- שב אל המקור. האדם מיצה את פר הממשות- החיים האלה, האדם גדל, אהב, עבד... האדם ברמה כל כך גבוהה, יושב בבקתה ואין לו עיניין במה שקורה בחוץ. "אתה רוצה לראות את העולם מורכב? תדע שזו בחירה שלך, אני מעדיף לראות את העולם פשוט".

תמונה 10, האדם נכנס אל השוק בידיים שמוטות- אחרי שהיה בבקתה והתנתק, הוא חוזר לשוק ומחייך, שמח, חוזר להיות אדם בעולם, רק שליו מאוד. טיול ארוך מאוד.

תחילה האדם אבוד, עקבות מושכות אותו, הוא מוצא את הפר, מתמודד איתו (עם עצמו), מתנתק מהעולם, אבל העזיבה היא כדי לחזור לשוב לעבוד ולהתפתח.

הולכים מקיצוניות לקיצוניות כדי להגיע לאיזון. סיפור שבא ללמד אותנו על ה- MIND, האופי והתודעה.

תרבויות ואומנויות בסין

• קליגרפיה- אומנות הכתיבה הסינית, שיטת הכתיבה. כלי הכתיבה הם מברשת ודיו עם סדר כתיבה מסורתי משמאל לימין ומלמעלה למטה. (פעם זה היה מימין לשמאל אבל עקב ההשפעה מהמערב שונה). יש כמה סגנונות כתב: כתב החתומות, חותמת שעווה כששוברים אותה אפשר לפתוח מכתב, כתב רשמי (של פקידים), כתב רגיל, כתב רץ (מבולגן), כתב דשא (לא קריא).

• הציור הסיני- רוב התפיסה בעולם מעוצבת סביב ההאומנות סביבנו בעולם (גם באופן של תת מודע). התחיל בתקופת המדינות הלוחמות, על ידי מבקשת ודיו ועל גבי נייר מגילה או משי. סגנון החצר- קונקרטי (אנשים, בתים...) או ציורי מים (נוף וכ'...) אין הרבה ציורים שמחים בתרבות זו.

• השירה הסינית- פסגתם הייתה בשושלת הטאנג. משוררים מפורסמים: דו פו, לי באי (היה שיכור שניסה לחבר את הירח וטבע).

• התיאטרון הסיני- שילוב של אקרובטיקה, דרמה, שירה ונגינה. לכל אזור יש סגנון אופרה יחודי משלו- נשמע כמו בלאגן גדול לאוזן המערבית (טונים צורמים וגבוהים).

• פנג שווי- רוח ומים, נוצר כדי לקבוע מיקום של יישוב, קבר, בניין ומקדש. יש צ'י טוב בעולם (רכס הרים) ויש צ'י רע (קברות, ביצות) וצריך לדעת לנתב אותם. מימד מרחבי וזמני. הישוב נשען לצד צפון כשהשער פונה דרומה. משתדלים לגור בפלג מים כדי שישמור את הצ'י בכפר.

• נשים בסין- תכונות מצופות: צניעות ונאמנות לגבר. מעמד האישה לא היה אחיד לאורך ההיסטוריה. האישה של המלומד תמיד תהיה בתוך הבית. האישה של האיכר תצא לשדה. בניסוח מודרני- מעמד האישה נמוך ממעמד הגבר. ישנה הפרדה מרחבית: אישה- פנימית, יינית והגבר- חיצוני, יאנגי. האישה מודרת מהחיים הציבוריים. אין זכויות ממון- כשהיא נשארת לגבר כל הכסף עובר לגבר. לאחר הנישואין האישה מתנתקת ממשפחה ועוברת לגור עם משפחת הבעל. מצדיקים זאת לפי הקוסמולוגיה- לפי השמיים. עם השנים הגברים הפכו לפחות גבריים אז האישה צריכה להוריד את מעמדה לנמוכה יותר. כל גבר נושא אישה אחת ("האישה הראשונה") אך יכולות להיות לו פילגשים שבדרך כלל מגיעות ממעמד נמוך יותר מהאישה הראשונה ויש להן חלק מזכויות הבית ויש בבית גם משרתות (שלהן אין זכויות בכלל).

• קשירת\כריכת הרגליים- לוטוס הזהב. כף הרגל זהט אחד מסמלי האירוטיקה והנשיות. כשגבר מתחתן הרגע האינטימי ביותר כשהוא נכנס לאישה ומוריד לה את הכריכות מכף הרגל. בגיל 6 האמא עושה לבת טקס. קושרת תחבושות ומהדקת ומהדקת סביב הרגל עד שנוצרת צורה אחרת.